אז ישבתי וחשבתי לעצמי –
כמה קל להסתכל מבחוץ ולשפוט אותנו, בעלי העסקים הקטנים. מדי יום אני שומעת (גם מבעלי עסקים ממש כמוני) כמה התעריפים שלי גבוהים, ואם אפשר הנחה, ולמה כל כך הרבה זמן… ואלו הרגעים שאני ממש מלקה את עצמי שעזבתי משרה בטחונית בכירה (ובטוחה), תכל'ס ויתרתי על ממלכה,
משכורת של עובדת מדינה וכל הפינוקים הנלווים. אני חושבת לעצמי – איזה כיף לעבוד, כשהמשכורת דופקת כמו שעון ואין לי דאגות של בירוקרטיות, מיסים, רשויות, דיווחים – וכל כאב הראש הזה…
בשנים הראשונות כבעלת עסק אני ממש זוכרת איך אנשים סביבי חשבו שאני בעצם פנויה –
לקפה באמצע היום, למשימות שניסו להפיל עלי, או לטלפונים של שעמום "על הדרך"… הרגשתי מתוסכלת.
לא הבנתי איך לגרום לעולם להבין שאני מקימה את הפרוייקט הגדול של חיי,
ואני עובדת – אולי אפילו קשה יותר, מכל שכיר,
ואפילו לא בטוח שמישהו ישלם לי על כך.
זה מוביל אותי לחשוב על מוסר תשלומים של לקוחות, כמה הייתי צריכה לעבור כדי להבין ביני לביני שכל התסביכים שיש או אין לי עם כסף – לא רלוונטיים. אם "לא נעים לי" לבקש כסף – לא בהכרח יגיע אלי כסף, ואם לא יגיע אלי כסף – לא תהיה משמעות לעסק שלי…
ואז, כשכבר התחיל להגיע כסף – פתאום היכו בי גזרות ה"ממסד", זה ששירתתי שנים, בצבא ובמשרד הבטחון, זה שגידל אותי לאהוב את המדינה, פתאום הממסד הזה דורש ממני כל כך הרבה יותר מקודם, מביא אותי לנקודות משבר – וכמעט לא מתגמל אותי בכלום.
מעבר לעלויות המוצרים, העובדים, הספקים וההוצאות השוטפות – התווספו מיסים מטורפים, תשלומי ביטוח לאומי ללא פרופורציה, ועוד לא דיברנו על הפנסיה והזכויות הסוציאליות שהתאדו להם בשנייה בה עזבתי את משרתי כשכירה…
אני זוכרת איך בימים של חום ושפעת – רצתי מהר לעסק כי היה איזה משבר והרי אין עצמאי חולה בישראל – כי אף אחד לא ישלם ימי מחלה…
לאט לאט אני התייעלתי בעסק, התרחבתי בחוכמה ולמדתי להתנהל בתוך המערכת החדשה שיצרתי, כמו כולם…. ופתאום – המצב הבטחוני התערער, כמה חודשים אח"כ היו גם שביתות, ואיך לא – גשמים שגרמו לתקלות רציניות…
שוב נקלעתי למשבר גדול בעסק, ושוב חשבתי לסגור ולהפסיק את כאב הראש התמידי שחייתי בו.
זה לא הגיוני שאני משקיעה כל כך הרבה זמן, אנרגיה וכסף, והתמורה היא כל כך זעומה.
וגם כשהיא ממש לא זעומה – מישהו דואג להיכנס לי ישר לכיס ולקחת ממני.
וכך שקעתי לעצמי במחשבות על כמה קשה להיות עצמאית כאן במדינה, וכמה קל לקטר ולהוציא מהר את כל הרעל….
ואז, בדיוק, התקשרה לקוחה, והודתה לי בשמחה. וכאילו זה היה מעין סימן בשבילי "להפוך צד". וכשהיא אמרה לי תודה, אני התרגשתי במיוחד. התרגשתי כי התודה היתה על משהו שיצרתי לגמרי בעצמי.
העסק הזה נוצר, בעצם כמו כל עסק – יש מאין. הרעיון שהיה לי בראש קרם עור וגידים.
ולא רק זה – הצלחתי לחבר אנשים נוספים לחזון שלי, לגרום לאנשים לקנות ממני – כלומר – גם הם הבינו את התועלות ואפילו נהנו מהם!
באיזה עולם זה היה מתאפשר אם הייתי עדיין שכירה, כבולה לחזון של מישהו אחר, או למערכת מלאה בבירוקרטיה ומקבלי החלטות – בה כל צעד לוקח המון זמן, וגם לא בהכרח מתאים לחזון שלי.
כבעלת עסק יש לי את היכולת וההזדמנות לקחת את כל סל היכולות והחוזקות שלי ולהשתמש בו ככל שאבחר,
מאז שיש לי עסק עצמאי אני מרגישה שנחשפתי לעולם מדהים של התפתחות אישית, תודעה שהולכת וגדלה, ואינסוף נושאים.
מה שהיה בעיני, לפחות בהתחלה, הדברים המרגיזים בעסק – כל מה שהיה עלי ללמוד כי אני לא יודעת, כל הנושאים של שיווק דיגיטלי, מכירות, עולם העסקים – הדברים שכל כך הרתיעו אותי – הפכו למעניינים בטירוף, נעשיתי פריקית של קורסים ועוד יותר נלהבת ליישם דברים,
אני פוגשת כל הזמן אנשים חדשים, רעיונות מדהימים של יזמים – ובמדינה שלנו יש פשוט מאגר יצירתיות בלתי נדלה של אנשים מגוונים, בגילאים שונים – איפה בעולם של עובדת מדינה אני אתקל בחבר'ה צעירים ממני ב20 שנה שהם בעלי חזון מטורף וכבר עובדים על העסק שלהם?
היותי עצמאית הפגיש אותי עם רגעים של משבר, קושי, ולפעמים מגיע (כן, עדיין) רצון להשאיר הכל ולברוח לאיזו משרה נוחה של שכירה, למשכורת שנוחתת בעו"ש כמו שעון,
אבל ללא ספק – היותי עצמאית גרמה לי להבין, שאם אני מקיימת עסק מצליח, משגשג, מתפתח וגדל באופן עקבי דווקא במדינה כמו שלנו – שהעזרה היא אפסית עד לא קיימת – אני יכולה לשבור כל תקרה, ולהגיע לאן שאני רוצה – ואני אסירת תודה על כך, ועל הבחירה בטוב – הבחירה באינטואיציה שלי, בהנחיית ליבי, בידע, בחוזקות ובכישורים שלי.
אפרת דוידיאן, יועצת עסקית ומנהלת שיווק דיגיטלי
